אור חדש ב׳:י״ח

מהדורה: חיבור אור חדש, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשע"ד

18 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן פתח ↗

516 שנאמר למעלה א, ג "בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו וגו'". וכן שם פסוק ה נאמר "ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים וגו'". וכן העיר כאן היוסף לקח. 517 שהראה את עושר כבוד מלכותו מאה ושמונים יום למעלה א, ד, והיו שם מטות זהב וכלי זהב שם פסוקים ו, ז, והשתיה כדת אין אונס שם פסוק ח, ועוד. וברור שתיאור זה מורה שהיה שם משתה גדול, ואין צריך לאמרו. 518 כי רק נאמר כאן "משתה גדול לכל שריו ועבדיו", ואם לא היה נאמר "משתה גדול" לא היינו יודעים שאכן היה משתה גדול. 519 מה שלא עשה במשתה שהיה בשנת שלש למלכו. אמנם לפי רש"י ההבדל ברור, שרש"י כאן כתב "והנחה למדינות עשה - לכבודה הניח להם מן המס שעליהם. ויתן משאת - שלח דורנות להם, והכל כדי לפתותה אולי תגיד מולדתה" מקורו ממגילה יג.. וכמובן שטעם זה לא שייך למשתה שעשה בשנת שלש למלכו, שאז טרם הכיר את אסתר. 520 לשונו למעלה פ"א לאחר ציון 1317: "כי האיש מחזיר על אשתו, ואין האשה מחזיר על בעלה, וכך אמרו חכמים. וזה מפני כי האשה נלקחה מצלעותיו בראשית ב, כא, ובזה נעשה האיש חסר כאשר הוא בלא אשה. וכל מי שחסר דבר, הוא מחזיר אחר דבר שהוא השלמתו... האיש נקרא חסר כאשר אין לו אשה. וכך אמרו רבותינו זכר לברכה קידושין ב: בעל אבידה מחזיר אחר אבידתו, אשר הוא חסר כאשר אין לו אשה, ולכך צריך שיהיה מחזיר אחריה". ואבוהון דכולהו הוא מאמר חכמים יבמות סג. "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר בראשית ה, ב 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם'". ובזוה"ק ח"ג פג: אמרו "בר נש בלא אתתא פלג גופא". והוא יסוד נפוץ בספריו, וכגון בדר"ח פ"ה מכ"א תקט: כתב: "חייב להשלים עוד עצמו באשה, כי כל זמן שלא נשא אינו אדם שלם, וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו יבמות סג. אמר רבי אלעזר, כל מי שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר בראשית ה, ב 'זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם'". ובנתיב התורה פ"ד קפה: כתב: "כי האשה היא השלמת מציאות האדם, שעל ידה האדם שלם וכאשר יש לו אשה מיוחדת, יש לו מציאות בעצם, לא במקרה", וראה שם הערה 127 שלוקטו שם מקבילות רבות לכך. ואמרו חכמים שבת קיח: "מימי לא קריתי לאשתי 'אשתי'... אלא לאשתי 'ביתי'". וכן אמרו יומא ב. "'ביתו' ויקרא טז, יז, זו אשתו". ועוד אמרו סוטה מד. "'ביתך' משלי כד, כז, זו אשה". ובנתיב העבודה ס"פ טו כתב: "הבית לאדם הוא השלמתו, ולכך קרא החכם לאשתו 'ביתו'. כי כשם שהבית הוא השלמתו, שכל זמן שהוא חסר בית הוא חסר השלמתו, וכן אשתו היא השלמתו". וכן הוא בבאר הגולה באר הששי קסג:, קסז., גו"א בראשית פל"ו אות ג. ובח"א ליבמות סב: א, קלג: כתב: "אין אדם בשלימות כאשר אין לו אשה, ולכך שרוי בלא שמחה". ובח"א ליבמות סג: א, קלח: כתב: "התבאר לך כי האיש בלא אשה הוא אדם חסר". וכן הוא שם בהמשך א, קלט., וח"א לסנהדרין יד. ג, קלו.. ובח"א לסנהדרין כב: ג, קמג: כתב: "כי האיש בלא אשה חצי אדם". הובא למעלה פ"א הערה 1320, וראה למעלה הערות 221, 406, ולהלן פ"ח הערה 11. 521 לשונו למעלה בפתיחה לאחר ציון 144: "'ולחוטא נתן לו לאסוף ולכנוס' קהלת ב, כו, פירוש כי החוטא שהוא מלשון חסרון בכל מקום, כמו מ"א א, כא 'והיה אני ובני שלמה חטאים'. ומפני שהוא בעל חסרון, רוצה תמיד למלאות עינו החסר. לכך הוא מוכן ביותר לאסוף הממון ולכנוס אותו, ולא להוציא אותו לעשות טובה לאחרים בממונו". הרי שאי אפשר לתת לזולתו אם הנותן ירגיש שהוא חסר בעצמו. ובגו"א שמות פכ"ה אות ד רסא. כתב: "כי אותם שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה, שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו. וכמו שאמרו אבות פ"ד מ"א 'איזה עשיר השמח בחלקו'... כי לאותו שיש לו נדבת לב, ונתן לפי נדבת לבו, נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר". ובנתיב התורה פי"א תסו: כתב: "דבר זה ברור כי לא יתן אחד קיום לאחר, אם לא שיהיה לו קיום בעצמו קודם" הובא למעלה בפתיחה הערה 148, ולהלן פ"ט הערה 248. וראה הערה הבאה. 522 כמו שכתב להלן פ"ט לאחר ציון 247, וז"ל: "כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי, הוא גם כן משפיע לאחרים מטובו, כמו שהתבאר למעלה אצל 'ויתן משאות כיד המלך'. וכאשר עצמו חסר ואינו בשלימות, אין משפיע לאחרים". ובדר"ח פ"ד מ"ה קיב: כתב: "ראוי המציאות אל התורה, באשר היא נותנת המציאות". ושם פ"ג מ"ז קפה: כתב: "ענין 'ברוך' שרוצה לומר 'ברוך' עד שהוא משפיע לזולתו. וכאשר אדם אומר 'ברוך אתה' רוצה לומר מצד שהוא 'ברוך' משפיע לאחר ובורא כל דבר". ובבאר הגולה באר הרביעי תה. כתב: "כי זהו מדרך השלם שהוא משפיע הטוב לזולתו, ומפני שהוא יתברך הטוב, השפיע את העולם". ועוד אודות שהנותן מציאות לאחרים הוא בעצמו בעל מציאות, כן כתב בגו"א שמות פ"ל אות כ, וז"ל: "שמן המשחה יותר קיים מכל... לגודל מעלתו שבו מקדשים אחרים". ובגו"א בראשית פכ"ד סוף אות מג כתב: "מי שברך את האחר, הוא עצמו ברכה שאינו פוסק". ובח"א לשבת קמט: א, עט: כתב: "ההפרש שיש בין מלכות קדושה ובין מלכות זו החסירה, כי מלכות הקדושה מפני שאינה חסירה לכך אינה מקבלת, כי היא שלימה בעצמה. וכל חפץ המלכות השלימה להשפיע, כדרך השלם שהוא משפיע. אבל מלכות זאת מלכות חסירה, והחסר כל ענינו לקבל". וראה להלן פ"ט הערות 248, 249. 523 כמו שהביא למעלה לאחר ציון 258 את מאמרם סוטה יב. ש"הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה", וכתב שם לאחר ציון 266 בזה"ל: "מפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש, שנחשב כמו צורה לאשה, נמצאת האשה בפעל, ולכך נחשבת כאילו ילדה האיש, והוציאה לפעל. ודוקא לשם שמים, אבל לתאותו, הרי האיש כאשר הולך אחר תאותו הוא חמרי בעצמו, ואיך יהיה נחשב צורה לאשה כאשר הוא בעצמו חמרי". ובנתיב הצדקה פ"ב א, קעא: כתב: "מה שאמר ב"ב י. כי המעלים עיניו מן הצדקה כמו עובד עבודה זרה... כי השם יתברך הוא מקור ושורש אשר ממנו יושפע הכל כמו שאמרנו, ולפיכך נקרא 'מקור חיים' תהלים לו, י, שהמקור הוא משפיע תמיד בלא הפסק... אבל הע"ז נקרא 'בורות נשברים' ירמיה ב, יג, לפי שאין בה כח להשפיע לאחר, והוא כמו בור נשבר שאין בו כח להשפיע לאחר. ולא זה בלבד, אלא אף מימיו לא יכיל מפני שהבור חסר, ואיך ישפיע לאחר. וכן הע"ז היא בעצמה חסירה, ואיך ישפיע לאחר. ולפיכך אמר 'כל המעלים עיניו מן הצדקה', ואינו משפיע אל זולתו... נחשב כאילו דבק בע"ז, שהם בורות נשברים לא יכילו המים, ואינם משפיעים לזולתם". וראה להלן פ"ג הערה 540. 524 למעלה לפני ציון 474. 525 לשונו למעלה לאחר ציון 481: "לכך המתין עד שנת הג', ומכל מקום לא עלה אל ההשקט לגמרי להיות לו אשה ראוייה לו למלכות, בפרט מלכות שלו שהיה בכל העולם, עד שנת שבע". 526 מלשונו משמע שכוונתו לחדושי האגדות שלו על אתר ראה למעלה בהקדמה הערה 430, ולהלן הערה 660, אך לפנינו אינו נמצא שם, אלא בנתיב העושר פ"ב ב, רכה., ויובא בהערה הבאה. 527 לשונו בנתיב העושר פ"ב: "אמנם רבי עקיבא לא נראה לו לומר שיהיה נקרא 'עשיר' מי שיש לו ק' שדות וק' עבדים עובדים, כי אין הדבר זה חשיבות כלל, ומה זה נחשב. ולפיכך אמר כי העשיר כאשר יש לו אשה נאה במעשים, כי דבר זה בודאי עשיר. כי האשה היא קנין האיש, כדכתיב דברים כב, יג 'כי יקח איש אשה'. והרי האשה נזכרת בדבור 'לא תחמוד' עם הקנינים, דכתיב שמות כ, יד 'לא תחמוד אשת רעך וגו' ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך'. הנה האשה היא קנינו של אדם כמו שאר עושר. ועושר כמו זה לא יוסיף עצב עמו, כי שמחת לב אשה, והיא גורם נחת רוח והשמחה אל האדם. ודבר כמו זה יקרא שנתן השם יתברך אליו קנין של עושר, ועל ידי זה יקרא 'עשיר'". ועוד אודות שהעושר הוא קנין לאדם, ראה למעלה בפתיחה הערה 142. 528 כמו שנאמר למעלה א, ד "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום", ולמעלה פ"א לאחר ציון 368 האריך טובא בביאור עושרו של אחשורוש, ומהיכן היה לו העושר הזה. ובפרקי דר"א פמ"ח אמרו "בוא וראה עשרו של אחשורוש, שהיה עשיר מכל מלכי מדי ופרס". 529 כמו שכתב למעלה לאחר ציון 520 ש"אשר הוא חסר בעצמו אינו משפיע לאחר, ועל ידי האשה הוא שלם, ומי שהוא שלם בעצמו אז הוא משפיע לאחרים, אבל אותו שהוא חסר בעצמו איך ישפיע לאחר". ואם תאמר, הרי אמרו חכמים חולין מו. "עשירין מקמצין", ואיך כתב כאן ש"מי שיש לו עושר גדול משפיע לאחרים". אמנם הדבר יתיישב על פי דבריו בנתיב העושר פ"ב ב, רכח., וז"ל: "וכאשר תבין מה שאמרנו כי העושר הוא זולת האדם, ובזה אינו דומה לשאר מעלות, ואז תוכל לדעת ולהבין מה שאמר הכתוב קהלת ה, ט 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. וכן תבין מה שאמרו חולין מו. עשירין מקמצין, ואף כי דבר זה הפך המושכל. אבל מפני כי העשיר מוכן הוא למדת העושר, ואין העושר כמו החכמה, שאם למד חכמה נקרא שהוא שבע מן החכמה, אבל העשיר אינו שבע. שאילו היה העושר עומד באדם כמו החכמה, אז היה שבע ממנו. אבל אין העושר עומד בו, ולכך אינו שבע ממנו, כי דבר שאינו עומד בו לא יקבל שביעה ממנו כלל". אך כל זה נאמר בעושר שאינו עומד באדם, אך אשתו כגופו ברכות כד., ועושר כזה עומד באדם ומקבל שביעה ממנו, ולכך על ידי קנין אשה נהפך ממונו של אדם לדבר העומד בו, ומשפיעו לאחרים. 530 אודות זיקת עושר האדם באשתו, הנה אמרו חכמים ב"מ נט. "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו", ובח"א שם ג, כו. כתב: "כאשר הבית הוא בכבוד, והיינו אשתו שהיא נקראת 'ביתו' יומא ב., מקבל ביתו הכבוד לגמרי, עד שנאמר עליו תהלים קיב, ג 'הון ועושר בביתו'. והטעם שהעושר תלוי באשה, כי העושר הוא ברכה, וכל ברכה צריך שיהיה כאן מקבל, והאשה היא מקבל. ולכך אמרו יבמות סב: השורה בלא אשה שורה בלא ברכה, שנאמר יחזקאל מד, ל 'להניח ברכה אל ביתך וגו". וכאשר האשה היא עטרת בעלה על ידי שמכבדה, וכאשר נחשבת עטרת בעלה שהיא הכבוד, מביאה הכבוד לגמרי, הוא העושר שנקרא כבוד, שנאמר בראשית לא, א 'ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה'... כי האשה בפרט היא מוכנת לקבלת העושר... וכאשר נותן הכבוד לה, באשר היא עטרת בעלה, אז מקבלת העושר, הוא הכבוד". 531 בא לבאר הסבר שני מדוע רק במשתה אסתר נאמר "והנחה למדינות עשה ויתן משאת כיד המלך", ולא נאמר כן במשתה הראשון שעשה בשנת שלש למלכו. 532 אודות שהריגת ושתי נבע משליטת השטן, כן מבואר להדיא בגמרא מגילה יא:, שאמרו שם "כיון דחזי אחשורוש דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי, אפיק מאני דבי מקדשא, ואשתמש בהו בסעודתו, בא שטן וריקד ביניהן, והרג את ושתי" ראה למעלה פ"א הערות 762, 953. 533 "בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתיה השטן מקטרג" ב"ר לח, ט. ולמעלה פ"א לפני ציון 941 כתב: "כי תכלית השלמת האומות דברים גופנים, כי האומות הם גופניים בעצמם, ולכך כאשר הם מגיעים להשלמתם הם דביקים בגופניים לגמרי... אבל ישראל השלמתם הוא התורה האלקית, כי כל אחד ואחד השלמתו לפי מה שהוא. ומפני כך בא הריגת ושתי, כי השלמת גופנית כמו זאת דבק בה ההעדר, והוא השטן, ולכך הגיע מעשה ושתי. ואל ישראל הגיע הצלה על ידה, כי זה שלימות של ישראל, ותכלית של ישראל הוא השם יתברך, לכך יש להם קיום מצד השם יתברך. אבל האומות, שלימות שלהם גופני כמו שאמרנו, ולכך דבק בשלימות שלהם ההעדר, והוא השטן, כמו שהיה כאן, כי יום השביעי הזה שהיה בו תכלית שלימות שלהם, כאשר הושלם אחשורוש המלך במלכותו, ועשה סעודה. ובשלימות הסעודה שלט השטן והגיע מעשה ושתי, והבן הדברים אלו מאוד". ובהמשך שם לאחר ציון 979 כתב: "אבל פירוש זה כי הטובה הגמורה אינה טובה גשמיות, שאין טוב גשמי טובה גמורה, ודבק בה ההעדר, שהוא רע. אבל עיקר הטובה הוא טובה אלקית. וכך הוא טובתן של ישראל, כאשר הם שמחים וטוב לבב, אז השכינה שורה עליהם, כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה, ודבר זה אינו באומות". ולהלן ה, ד לאחר ציון 173 כתב: "באכילה ושתיה שהיא גופנית, השלמה הזאת היא לאדם עד שאין חסר עוד האכילה והשתיה והתאוה הגופנית. וכאשר כבר הגיע אל השלמתו, דבק בו ההעדר... ודבר זה גלו חכמים במה שאמרו סנהדרין צא: אימתי יצר הרע ניתן באדם, משעה שיצא לאויר העולם, ולא קודם שיצא לאויר העולם. כי יצה"ר הוא ההעדר אשר דבק בנבראים, וזה ניתן באדם כאשר כבר הושלם ויצא אל אויר העולם, שאז הוא שלם בגופו, דבק בו ההעדר. אבל קודם שיצא לאויר העולם, ולא נשלם, אין דבק בו ההעדר, שהרי מוכן להיות נשלם עוד. רק אחר שנשלם, אז דבק בו ההעדר, והוא דבר ברור. וכך אמרו במדרש ילקו"ש ח"א תשעא 'וישבו לאכול והנה אורחת ישמעאלים באה' בראשית לז, כה, לא קלקלו השבטים אלא מתוך אכילה ושתיה. 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות' במדבר כה, א, אין קללה רק מתוך ישיבה. וכלל הדבר כי מתוך שהאדם הוא בשלימות גופו, אז דבק בו ההעדר". וראה למעלה בהקדמה הערות 146, 148, פ"א הערות 947, 948, 980, להלן פ"ג הערה 161, ופ"ה הערה 168. 534 לשונו בנתיב כח היצר ס"פ ג: "במסכת תמיד לב., אמרו חכמי הנגב לאלכסנדרוס מוקדן כששאל אותן מה יעשה האדם ויחיה עצמו, אמרו לו ימית עצמו. מה יעשה האדם וימית עצמו, אמרו לו יחיה עצמו, עד כאן. ופירוש זה, כי כאשר הולך אחר יצרו הרע, ודבר זה מחיה את גופו כאשר ימלא תאותו, אז באין ספק ימית עצמו, כי שולט בו אז היצר הרע, והוא יצר הרע הוא ס"ם הוא מלאך המות ב"ב טז.. והפך זה, מה יעשה האדם ויחיה עצמו, ימית עצמו. כאשר אינו רודף אחר תאותיו, אז מסלק יצר הרע, שהוא מלאך המות... כי ההמשך אחר תאוות עולם הזה מביא המיתה... שדבק בו יצר הרע, והוא מלאך המות. והפך זה, כי סלוק התאוה הגשמית מביא עליו החיים". 535 <>אודות שרבוי סעודות מורה על ההמשכה אחר התאוה, כן ביאר בנתיב התורה פ"ג קמו:, וז"ל: "כי סעודת מצוה אין הסעודה עניין גופני, שהרי מצוה יש בזה. וכאשר הסעודה להנאתו, נמשך אחר הגוף... שדבר זה הוא נטיה אל החמרי... שצריך שלא יהיה נמשך אחר התאוה, ודבר זה שהוא רבוי הסעודה בכל מקום הוא ענין גופני". 536 ולא ברבוי אכילה ושתיה. אמנם היוסף לקח שלל זאת, וכלשונו כאן: "'ויעש המלך משתה גדול'. יש לדקדק מה היתה גדולת המשתה הזה עד שקראו 'משתה גדול'. אם להיות בו שרים רבים ונכבדים, הלא נאמר שעשאו לשריו ועבדיו לבד, ובמשתה שעשה בשנת שלש למלכו היו שם שריו ועבדיו והפרתמים ושרי המדינות, ועם כל זה לא נקרא 'משתה גדול'". והמהר"ל יענה על כך שכאן "גדול" מוסב על רבוי עם, ולא על החשובים דוקא, ואילו בסעודה למעלה היו הרבה חשובים, אך לא היה שם רבוי עם. ובגו"א במדבר פכ"ו אות ו תכט. כתב: "כי 'העם' לשון שפלות הוא". וראה להלן פ"ג הערה 466. 537 שהוא לשון יחיד. והנה נאמר בראשית כא, ח "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", ופירש רש"י שם "משתה גדול - שהיו שם גדולי הדור; שם עבר ואבימלך". ובגו"א שם אות ז כתב: "שהיו שם גדולי הדור. דאם לא כן למה כתב כאן 'משתה גדול', ואילו גבי אחשורוש אע"ג שעשה גדול מאד, לא כתיב 'גדול'. דלא שייך 'גדול' במשתה, דכל משתה הוא גדול". ודבריו שם סתומים מאוד, שהרי על סעודת אסתר נאמר "משתה גדול" והכוונה לרבוי עם. 538 נראה שכוונתו לדבריו להלן ה, ד לאחר ציון 164 שביאר שם שכאשר אדם משלים עצמו באכילה ושתיה דבק בו ההעדר.

19 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן פתח ↗

539 בא ליישב כאן שתי שאלות; א שאלת היוסף לקח, שכתב: "יש לדקדק באומרו 'ובהקבץ', כאילו כן נתייעד הדבר לקבץ בתולות שנית, ולא מצינו בעצת נערי המלך למעלה פסוק ב שנתייעד כי אם קבוץ אחד". ב שאלת המפרשים אבן העזרא, אלשיך, מלבי"ם, ועוד, שמהו הצורך בקבוץ השני של הבתולות לאחר שאסתר כבר נבחרה למלכה. ובתחילה יישב את השאלה הראשונה, ולאחר מכן את השאלה השניה. 540 לכך נאמר "ובהקבץ", שקבוץ זה נקבע מראש שיעשה, ואין בזה חריגה ממה שנקבע מראש. 541 כן כתב האלשיך למעלה פסוק יד, וז"ל: "אמנם הנה אין ספק כי מלך זה היה צנוע בדרך ארץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל מגילה יג., שעל כן בערב היא באה ובבקר היא שבה. ואומר כי בכלל צניעותו היה כי כל הנערות הבאות אל יד הגי לא ישובו עוד לביתם, כי הלא נקרא שמו עליהן, ויאסוף חרפתן. כי אם שאשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי, ושאריתן יהיו למלך פילגשים. וזה היה מאמר משרתיו למעלה פסוק ד 'והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך', כלומר והשאר לא יבצר מהן אך המלוכה... אם לא תיטב בעיניו להמליכה, תשאר לו לפילגש מאז והלאה". 542 "ועוד יש התעוררות מחויב להבין מה ענין הקבוץ שנית עם אומרו 'ומרדכי יושב בשער המלך'". לשון היוסף לקח כאן. 543 פירוש - אשה מקנאה בחברתה בכל הקשור לענייני זיווג ואישות שבין איש לאשה. וכן אמרו בגמרא מגילה יג. על הקבוץ השני הזה, ויובא בסמוך. וראה למעלה הערה 394. 544 כפי שכתב רש"י להלן פסוק כ "אין אסתר מגדת מולדתה - לפי שמרדכי יושב בשער המלך המזרזה והמרמזה על כך". 545 מביא את הגמרא להורות טעם אחר להקבץ הבתולות שנית, וטעם אחר להזכרת מרדכי בפסוק. ועד כה ביאר שכך נקבע מעיקרא שהנערות יתקבצו קמעא קמעא, ומרדכי ישב שם כדי להזכיר לאסתר להסתיר את עמה ומולדתה. אך בגמרא ביארו שהקבץ הבתולות שנית היה מחמת עצת מרדכי להביא שאסתר תגלה את עמה ומולדתה, ומרדכי הוזכר בפסוק כי הוא היה בעל העצה, וכמו שמבאר. 546 פירוש - אחשורוש הלך להתייעץ עם מרדכי כיצד לעשות שאסתר תואיל לומר את עמה ומולדתה. 547 פירוש - מרדכי יעץ לאחשורוש לקבץ בתולות שנית, ובכך לעורר את קנאתה של אסתר בנערות אלו, וכך אולי תגלה את עמה ומולדתה לאחשורוש. 548 כן כתב המהרש"א שם, וז"ל: "ואמר אזיל שקל עצה ממרדכי אמר כו', מדכתיב 'ובהקבץ בתולות שנית', כיון דכבר כתיב שהמליכה תחת ושתי, למאי קבץ בתולות שנית. גם סמך לו 'ומרדכי יושב וגו", שאין ענין זה לזה. אלא לאשמועינן שנטל עצה ממרדכי היאך יעשה שתגלה לו, ואמר ליה לאחשורוש שיקבץ בתולות שנית, ואין אשה מתקנאה כו', ועל ידי זה אפשר שתגלה. וקאמר דעשה כן, ואפילו הכי לא גליא ליה, כדכתיב בתר הכי 'אין אסתר מגדת וגו", והוא יעצו כן". 549 "קשה, והלא הוא מרדכי צוה עליה שלא תגיד, ואם כן מה לו ללמדו עצה את אחשורוש שבה יפריע דבריו, דמשמע הוא מרדכי רוצה שתגיד" לשון הבן יהוידע שם 550 פירוש - העצה שנתן מרדכי היה כדי להרויח זמן, שבינתיים אחשורוש לא יכעס על אסתר שאינה מגדת עמה ומולדתה, כי יש בידו עצה מועילה לגלות זאת במוקדם או במאוחר, וביני לביני יתקשר לאסתר בעבתות של אהבה, ולא יהיה חשש שיכעס על אסתר שאינה אומרת עמה ומולדתה, וכמו שביאר. ואם תאמר, הרי אחשורוש קצף על ושתי והרגה, אע"פ שהיתה כבר אשתו, ומדוע לא חשש מרדכי שכך יעשה לאסתר. ויש לומר, ששאני הכא שסבת הכעס על אסתר כבר קיימת מעכשיו אינה מגדת עמה ומולדתה, ועצת מרדכי היתה שהאהבה שתבוא בהמשך תמחוק ותבטל את הכעס הישן הזה, כאשר בינתיים אחשורוש אינו כועס מחמת שחושב שיש בידו היכולת לגלות זאת. אך אם תתחדש סבת כעס פתאומית בהמשך, על זה לא דובר כאן. וזה מה שהיה אצל ושתי, שהתחדשה סבת כעס שלא היתה קיימת קודם לכן, ונגד זה סבות עתידיות לא התעסק מרדכי. 551 "ולפי פשוטו" - לא לפי המהלך שביאר עד כה שעכשו היתה אפשרות שאסתר תגיד את עמה ומולדתה מפאת ש"אין אשה מקנאה אלא בירך חברתה" סברה שהוזכרה למעלה פעמיים; לפי פירושו, ולפי הגמרא. 552 כפי שביאר למעלה לאחר ציון 364 שלכך אסתר לא הגידה את עמה ומולדתה למעלה פסוק י, וכלשונו: "יהיו הגוים יראים כיון שהמלכה מן היהודים, תהיה המלכה שונאה את אשר אינה מן אומתה, ותהיה מסיתה את המלך עליהם. ובודאי הם חפצים יותר לעשות מלכה מן אומה שלהם, ובשביל כך יהיו חושבים להפיל את אסתר בכמה דברים של לשון הרע, עד שיהיה נעשה לה כמו שנעשה לושתי, ולכך צוה עליה כי לא תגיד את עמה ואת מולדתה". וראה הערה הבאה, ולהלן פ"ה הערה 193. 553 קצת קשה, שהחשש של לשון הרע כנגד אסתר היה מבוסס על מה שנעשה לושתי ראה הערה קודמת, והרי ושתי נעקרה למרות היותה מלכה בפועל, ומדוע נחשוב שחשש זה עבר מן העולם בהתמנותה של אסתר למלכה.

18 "ויעש המלך משתה גדול" פסוק יח. אבל למעלה א, ג לא כתיב "משתה גדול", כי לא הוצרך למכתב כיון שכתוב מהות ואיכות הסעודה. אבל כאן שלא פירש, הוצרך לומר שהיה משתה גדול. ומה שבסעודה הזאת עשה "הנחה למדינות ויתן משאת כיד המלך", כי דבר* זה ראוי שיהיה דוקא בסעודה זאת, לפי שנשא אשה, ואדם בלא אשה הוא חסר, ואשר הוא חסר בעצמו אינו משפיע לאחר. ועל ידי האשה הוא שלם, ומי שהוא שלם בעצמו אז הוא משפיע לאחרים. אבל* אותו שהוא חסר בעצמו, איך ישפיע לאחר. ולכך כאן שנשא אשה כתיב "ויתן משאת כיד המלך". וכבר בארנו כי לא היה נחשב אחשורוש שלם אף בשנת הג' למלכו, עד שנשא אסתר, ואז היה שלם לגמרי כאשר יש לו אשה, ולפיכך אז היה ראוי להשפיע לאחרים. ובפרק במה מדליקין שבת כה:, אמר רבי עקיבא, איזהו עשיר, מי שיש לו אשה נאה במעשים. ופירשנו שם כי העושר הוא קניין לאדם, ואין לך קניין חשוב יותר כמו האשה, וזה נקרא עושר האדם. ומפני שהיה לו לאחשורוש עושר גדול כבר, ועוד קנה אסתר, וזהו עוד עושר יותר גדול. ומי שיש לו עושר גדול, משפיע לאחרים. ולפיכך כתיב שעשה הנחה ויתן משאת כיד המלך.

19 ועוד נראה לי, כי כאשר ראה מה שנעשה בסעודה הראשונה, שהיה השטן מרקד וגרם הריגת ושתי, ואמר כי אין זה רק ריבוי האכילה והשתיה, שהיה ק"ף יום למעלה א, ד, היה גורם זה, כי אין זה רק כלוי ממון והמשך אחר התאות. לכן עתה לא יעשה זה עוד, רק כי יותר טוב שלא לעשות רבוי סעודות, ויהיה הממון לעשות הנחה למדינות, ולתת להם משאת כיד המלך. לכך כתיב "ויעש המלך משתה גדול", כלומר שהיה גדול ברבוי עם, ולכן כתיב "את משתה אסתר", כלומר משתה שהיה ראוי לאסתר, לא ההמשך אחר האכילה והשתיה. כי -ש-לא היה זה רק משתה אחד, כדכתיב "משתה גדול", ועוד יתבאר דבר זה.

« אור חדש ב׳:י״ז אור חדש ב׳:י״ט »